בעודי מצחצחת את החריצים, לקראת חג המצות, עם פנינו לחג העצמאות… בין ההנצה, להצהבה המואצת ואל הקציר, צץ.. מנץ…מציץ ומקפץ מתוכי…מעקצץ… קוצף… מעצבב…מציק… צמא…  אט אט צומח בתוכי, רוצה לצאת, להימצא, להיווצר….

ואני, כצינור, מקשיבה…. מה צפון בצורת האות  צ', המוציאה מהחורף לקיץ, המייצרים לפריצה, מהחמץ אל המצה, מבין העצמות אל תמצית … בציר הצר בזמן שבין ההנצה עד להצהבה של  סביב יום העצמאות ו…בקיצוניות אל הקיץ הצולה…..????

אתם אולי צוחקים, חושבים מה אורלי הזאת מפליצה, אבל האמת….

שזה נושא מאוד מאוד רציני!

(אז מספיק להתלוצץ!!!)

  עם ההתמסרות למקצבים טבעיים, ועם כתיבת הקלפים, צללתי ל'מדע הקוד הצפון בצורה'.

ה'ינטרה' / צורה היא אנרגיה הבאה לידי ביטוי בקוד הטמון בצורה (כשם שבצליל, הקוד אנרגטי מכונה 'מנטרה')

כדרכי בלימוד אני נצמדת למקור, מחפשת את הכי קרוב לבראשית, ליצירה האלוהית….

ותוך כדי למידת הצורות, אני גם מקשיבה למקצבים הטבעיים/המעגליים, בהם יש מיזוג משלים, בין שני הקצוות המנוגדים, כשני צדדים משלימים.

וכך…. בתוך הציר הלוחץ, המציק והעצמתי של יצירת המאמר הזה, אני מוצאת…. שהצורה של האות צ' מבטאת את החצייה באמצע של המעגל/השלם: מפיצול לצרוף מחדש. ועוד אני מוצאת שהאות צ' צופנת צ'י ועצמה אדירה: יש בה תבונה עמוקה של חציית ציר לידה, חליצה, הקפצה והצתה, והשימוש בה מעורר את מיץ החיים לשינוי והתמרה!

אז… רגע לפני הצלילה עם העומקים וקפיצה אל הצוקים הגבוהים של הצפון באות צ'…

אני נזכרת בשיר

  "… כל העולם כולו

גשר צר מאוד

גשר צר מאוד

גשר צר מאוד

והעיקר…

והעיקר

(לחש ל'עצמי'….שמשנה צורת ושוב ושוב, נלחץ ונוצר מחדש…..)

לא לפחד לא לפחד כלל!"

צורת האות צ' נוצרת מלחיצת האוויר וחליצתו בין רווח השניים: לחץ שחולץ, החריץ שחורץ …

אני מתבוננת בהנצה האמיצה שפורצת מבפנים … איך התמצית, הפוטנציאל נמחץ, נלחץ ומנץ ותוך כדי כך מבינה שכך גם אנו, היצורים שנוצרו ע"י היוצר, חוצים דרך הציר, מצד לצד, ממציאה ליצירה בהולכה חשמלית/עצבית, במעלה עמוד השדרה.

ובין ציר לציר, נחים באמצע – העצמי הנצחי

(ידיעת העצמי בלב הציר, זו המשמעות, בעני, של "….לא לפחד כלל" )

קטונתי מלהבין את המהות של "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם", אני יכולה רק לראות זאת בעני: סוד חציית החצי, האמצע, מצד לצד, מלחץ למציאת/המצאת מציאות, מאפשר את פריצת העצמי…. מהיצרות ליצירה

ומהפיצוץ הגדול, לצרוף בחזרה.

האות צ', כמו אבן צור המציתה, עוזרת בחציה/ הקפצה: מצד לצד, ממצב צבירה למצב/ מיצוב חדש, חולצת את דרך הציר את האמצע (צומת, הצטלבות, צהריים, חצות ) משנה מצב וצורה: מצפיה, לצעדה, למליצה, להצבעה. מהמלצה, לגיהוץ, לחליצה , להתנצלות. מציור, לצילום, לעיצוב. מעצה, לניצול, לשיפוץ, להצגה….

מתוך צמצום, מקיצוץ וכיווץ ( = צ'יקמוק , צימוק) צום ומחיצה – לצליחה, פריצה והצלחה.

מצלילה – לציפה

מצלייה – לצינון

מהקצבה – לאוצר,

מקיצוץ – לצליחה,

ממעצור – ליצירה,

מחציצה – להאצה

ממקצב – לרצף

ממיצוי – להתמקצעות

,

מעצבות – לצחוק,

מצער – לצהלה,

מצלילה – להצפה,

מפציעה/צלקת – להפצעה

מהתפצלות – להתקבצות

מבצורת – לבציר

מהחמצת התמצית – לביצוע הצו האלוהי/ פנימי (מצווה)

הצ' מקפיצה שוב ושוב

מציתה ומצנרת, צוררת וצופנת שינוי מצב צבירה, חליצת החצי, מצד לצד:

מצב – לצבי

מעצלות – לרצינות , חריצות, קצינות והצטיינות

מקבצנות – לאצילות

מצוואר הרחם (היצר) לצוואר (היצירה)

מקפיציות – ליציבות

מעיצבון, עיצבוב – לניתוב לערוץ,

מצניעות – לחוצפה,

ממציאה – ליצירה,

מהמוצל – לצלול,

מקיצור – להקצנה,

מעוקץ – לצוף

מצלילה -להצלה,

מהעצמי המוצנע- לציבורי, להוצאה לאור

מסטגנציה – לטרנספורמציה,

מהעצמות (הגוף הפיסי) – לעצמי

("עצם העניין" הנשמה הנצחית)

מעצימה העיניים – לנצח

שוב ושוב

מקץ -ליקיצה

עם היציאה מעונת ה'יין' החורפית, לעונה ה'יאנגית' הקיצית, עת האדם מצחצח חריצים ( סביב חג המצות) חלים בטבע תהליכי פריצה מואצים: כל מה שנבנה בחורף תחת האדמה במעמקים, במאורות ובקנים, נחלץ החוצה באומץ:

העצים מניצים, הגורים מציצים, הצמחים, ואתם החיטה, מניצים, מזהיבים ומצהיבים.

החם ממצה מהצמח את התמצית בכך שהוא מנדף את שאר כל החלקיקים.

באמצעות לחץ חציית הציר, האות צ' מלמדת אותנו את הקשר המשלים בין העולמות הנמוכים והעליונים, הסבילים והפעילים, באופן מקפיץ ומשלים ובתנועה דו כיוונית.

צורת האות צ' באה לידי ביטוי בצורת הספרה 3, המבטאת את הנולד מה-2 ומייצבת אותם. כל התרביות העתיקות מבוססות על המקצב המאזן של המשולש:

אברהם-יצחק-יעקוב,

ברמה-שיווה-וישנו,

טאו-יין-יאנג, ישו-

מריים -הרח הקדושה,

מים-שמים-אדמה,

אדם- 'אלהות' -אמונה.

בדיוק באמצע נמצאת התמצית. צלמו של היוצר, שבירך אותנו בכושר מציאה, יצירה והמצאה, הניצוץ שמצפה להצתה.

אם נסתכל על דג הפועל עם סנפיריו, נטיב להבין את התנועה המשלימה בין שני צידי הציר: צד נלחץ, צד מנץ. זו התבונה המתוכנתת בכל תנוחות הפיתול:

הן צופנות בתוכן את מלאכת ההקפצה, באמצעות סחיטת המרכז (הצומת) על מנת לפרוץ ולהנץ בעוצמה מעלה, מטה ואל הצדדים בד בבד.

ומה הצו שלך?

באותיות העבריות המעבירות, רק הצ' והל' עולות ל'קומה העליונה', אך בעוד הל' מחברת כהושטת ידיים מעלה, בכניעה ותפילה, תנועה המקשרת בין שמים ואדמה, לתצורת האות צ' איכות מקפיצה, חוצה, פורצת, מוציאה ומציתה- מהמצלות והמעמקים – אל צמרות המוריקים.

עם החציה של החורף אל הקיץ, חלים בטבע תהליכי האצה. החום מנדף וממצה, פותח ומשחרר, היאנג מתעצם ואופי היצורים הופך, בצורה קיצונית, להרבה יותר מוחצן, לכן גם בקיץ, תרגול היוגה, רוצה ורוצה, לשאת אופי יותר מוחצן ומאמץ.

תנוחות הפיתול מוחצות ומצמיחות את הציר, מעצימות את האש/שמש הפנימית, ופותחות את הגוף מעלה, מטה, ולכל הצדדים.

אז בברכת קיץ ממצה ופורץ

ולכל היוצרים

שבישלו ברחם החורף

יצירה חדשה

בהצלחה!!!

(ועל הדרך….אם בצומת ה'מיפורה צ'קרה' הנוצצת, נתנו הצצה…הנה עוד הצצה קטנה בקלפים המתהווים, מתוך סדרת "השמש הפנימית"- המציתה את ציר המרכז)

היה מעניין? מוזמנים לקרוא עוד בבלוג:

"מקשיבים למקצבים טבעיים"

אהבתם את העבודה שאני עושה על הספר? אתם מוזמנים לתמוך בי, וליהנות מהמתנות שאשמח להעניק לכם בתמורה

שתפו ועקבו אחרינו:
Facebook
YouTube
Instagram