על חלימה, חושיות, חושניות, והעל-חושיות, של לבנת חשוון

לאחר זריעת הכוונות, בברכות לשנה החדשה, רוח הסתיו נושאת את הזרעים אל ה'רחם הפורייה' ל'זמן יצירה'- העונה הגשומה, הנחגגת עם הדר רעמים וברקים ראשונים, של לבנת חשוון.

לבנת 'מר חשוון' זוכה לתואר "מר" בשל הכניסה המרגשת אל העונה הפורה, שבמהותה הרחמית, ה"שחורה" היא ה"אין" – המעיין –הרחם, מעניקת החיים הנדיבה (בעברית עתיקה ולטינית מים = מר) הלילות הופכים ארוכים ארוכים והחלומות מצלילים פנימה ומעמיקים.

טקס ברכת הלולב (שהיה טקס נשי בתרבות העתיקה) מבטא את תפילתה של האמא הצמאה להפריה: החוסר יוצר צימאון. הצימאון מעורר את הגעגוע, הגעגוע מזכיר את כמיהה-והכמיהה יוצרת תפילה עמוקה, זו המהות של לבנת חשוון, המכניסה אותנו פנימה, כבירידה תלולה, ל'רחם האמא" -לעונת הקרה, הגשומה והפורה.

תם תשרי ותחילת חשוון מהווים זמנים של "משחק מקדים" מרגש בין 'אל השמים' ל'אלת האדמה': אנחנו יוצאים אל הסוכה, לשמוע את שירתה של אימא טבע… ואז נכנסים הביתה, להיערך לעונה הגשומה… ואז שוב יוצאים החוצה… לקבל חניכה ממאסטר עץ הזית המומחה באמנות 'הגעגוע למים' ושליחת שורשים עמוקים אל תוכה של חשכת האדמה.

את החניכה במלאכת ה"העמקה לתוך האדמה" נלמד מהמאסטר, עת נצא, שוב, אל המסיק, להריח את האדמה הרטובה וללמוד ממנו את אמנות 'יצירת הארומה העשירה' וגם… להצטייד בזיתים ושמן שיעניקו לנו ארומה עשירה, אור, חומר בערה לאור הפנימי, אותו נצית, בלב חשכת החורף, בחנוכה.

בעוד חודש תשרי משיב אל ההשתרשות וההשרה אל צ'קרת האדמה, מרת חשוון מצלילה אותנו עוד פנימה- אל הצ'קרה השנייה, לערגה מעומקי האדמה והנשמה. הודות לחיבור העמוק שלה, בכסלו, נצית במרכז הצ'קרה השלישית, את הלהבה, בשמן הנשמה, שבמרכז ההוויה.

שירים וסיפורי מיתולוגיה ארוטיים רבים עוסקים בגעגוע בין הבורא והבריאה. לבנת חשוון, הנחווית בצ'קרה השנייה, עם הארומה והחושיות של שינויי הצבעים, הריחות של האדמה, ועם הכניסה פנימה, אל עונת ה"רחם החשוכה" מעוררת געגוע עמוק ותפילה להגשמה מעומק ההוויה… ומכיוון שהצ'קרה השנייה מבינה את שפת הרמז, השירה, הסמלים, תת המודע, היצר ויצירה ככמיהת האישה אל אהובה.

העקרב הצמא למים, בסימן הכוכבים, של חודש חשוון, מתעורר לחוש בעור גופינו את התנועה הדרמטית בין קור, לשרב. כך, הוא מעורר את 'צ'קרת היצירה' (צ'קרת המין, הצ'קרה השנייה) להשתוקקות להשלמה ואיחוד, מיזוג וחיבור: בין אישה לחלומותיה אל זיכרונותיה וגופה, ובין הגוף החושי, אל מעמקי הנפש והנשמה.

רגע לפני המיזוג אנחנו מוזמנים

להתמסר

לכמיהה.

ויש שאומרים (ואני בניהם) שהאלוהות שוכנת

לא מעלה בשמים

ולא מטה על האדמה,

אלה בה עצמה.

ולקינוח הבלוג
קצת העומקן העוצמתי המתוק של תפילת האמהות

הקרדיט לציור שער של המאמר לתמרמוזה המופלאה

היה מעניין? מוזמנים לקרוא עוד בבלוג

"מקשיבים למקצבים טבעיים"

שתפו ועקבו אחרינו:

שלחו תגובה לבטל